מבעד לעיניו של גד

עמדתי לחצות את קו הסיום… ראיתי את חברי מאחוריי דוחף אותי. נפלתי עם הראש קדימה אל שפת המדרכה ואיבדתי את ההכרה באותו רגע. נחשכו עיניי.

אבי ראה את כל זה מחלון המטבח, רץ במורד המדרגות, הגיע אליי וחש שליבי אינו פועם, הפראמדיקים ניסו להחזירני להכרה ללא תגובה.

הוא הרים אותי, זועק להשם. אבי אמר: “קח ממני כל מה שתרצה אבל לא את בני גד, אינני אברהם אבינו.” אבי הבטיח שיעבוד את השם, ויקדיש את חייו ואת חיי לשמיים, להפיץ ולכבד את שמו.

פתאום שבה אליי ההכרה. “ראיתי דברים,” אמרתי לאבי.

הבנתי מכך שלכולנו יש תכלית בחיים. התכלית שלי היא להיות שליח של השם דרך המוזיקה שלי.

כילד זכיתי לגעת בכל גווני החיים היהודיים — מחב״ד, לבית ספר חילוני, ואז לישיבה ספרדית. התפללתי בבתי כנסת אשכנזיים שונים, תמיד קפצתי ממקום למקום. זה נתן לי את ההזדמנות לגשר על הפער בין כל הגוונים של החיים היהודיים.

כשהייתי נער ניקרה בי שאלה בוערת: האם אני מאמין בהשם בגלל אבי, או בגלל עצמי? התחלתי לחקור, לחפש תשובות.

לקח לי שלוש שנים לענות על השאלות שלי. תנו לי לספר לכם את המסע שלי.

זה היה ערב יום הכיפורים. הדאגה שלי הייתה היכן לבלות יום כה חשוב.

החלטתי לבלות אותו ב-770 בית חב״ד ואז להמשיך בטיסת ההמשך לישראל. אבל להשם יש תוכניות משלו.

אף אחד לא היה מוכן לעזור לי מלבד קברניט המטוס. “אם אתה קיים, הראה לי שאתה קיים לפני יום הכיפורים, שלח לי סימן.” לעזור לקברניט הייתה התכלית שלי.

זה היה חודש לפני ההופעה הגדולה ביותר בקריירה שלי. קיבלתי שיחה שבישרה לי שהספונסר המרכזי שלי פרש.

והנה אני עומד בלי כסף, חודש לפני היום הגדול. לא היה סיכוי שאבטל את ההופעה. זו הולכת להיות הפעם הראשונה שאמן דתי מופיע באמפיתיאטרון בקיסריה. אני לא יכול לוותר.